אני ומס הכנסה
תאריך:
נושא: מאמרים בנושאים שונים


קרה המקרה, וביום מן הימים מצאתי לי איזו עבודה זמנית מהצד. לא משהו רציני, פעם בשבוע ככה, בשעות הערב, אתם בטח מכירים את עבודות הסטודנטים האלה. נאמר לי שכדי שממס הכנסה לא ייקחו לי יותר מדי כסף, עלי ללכת אליהם ולמלא טופס מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שש. הרמתי רגליי והלכתי אל משכנם של האדונים ממס הכנסה.


"שלום, כאן זה מס הכנסה?" שאלתי.
"מס הכנסה" נהם לעברי הפקיד.
"אפשר בבקשה לקבל טופס מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שש?" שאלתיו.
טופס מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שש?" אורו עיניו. "לשם כך עליך למלא את טופס מספר חמש שתיים שבע שש ארבע אחת שלוש".
"ובכן, האוכל לקבל את טופס מספר חמש שתיים שבע שש ארבע אחת שלוש?" תהיתי.
"ודאי," אמר והושיט ידו לעבר מגירה נסתרת. "אבל עליך לשלם כדי לקבל את טופס מספר חמש שתיים שבע שש ארבע אחת שלוש".
הרמתי גבתי. נראה שהעניין מסובך מהמצופה. "כמה יעלה לי טופס מספר חמש שתיים שבע שש ארבע אחת שלוש?"
"עשרה שקלים ועשרים אגורות", נעניתי. שלפתי מארנקי עשרה שקלים ועשרים אגורות והעברתים לפקיד. לידי נפל טופס בן כחמישה עמודים. את עשרים ושלוש הדקות הבאות העברתי במילוי פרטים משמעותיים בחיי, כגון ארץ הלידה שלי, תחום העיסוק של סבתי זיכרונה לברכה ומניית שמותיהם של כל אחייני, שייבדלו לחיים ארוכים.
מותשת ניגשתי לפקיד והושטתי לו את הטופס. "כעת," לימלמתי, "כעת אוכל לקבל את הטופס הנכסף, טופס מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שש?"
"כמובן," ענה הפקיד ונעלם בחדר הסמוך. לכששב ובידיו גיליון נייר ארוך אמר לי "וזה, גברתי, יעלה לך ארבעים ושמונה שקלים וחמישים ושבע אגורות".
"מה?!" פיק ברכיים אחז בי, הפקיד מהר לתמוך.
"זה טופס ארוך, גברתי, חשבי על כל יערות הגשם שנכרתו, הדיונון שנשחט כדי להפיק את הדיו, המזכירה שעבדה קשה כדי להדפיס… ואת עוד מתלוננת?!"
בושתי ונכלמתי. כיצד יכלתי להתנהג כך?! מה הייתה סבתי, זיכרונה לברכה (שהייתה מזכירה), אומרת לו הייתה רואה אותי?! ובכלל, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר, מה?!
הושטתי לפקיד באחת חמישים שקלים ולחשתי שישמור את העודף. הוא מצידו הביא לי את טופס מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שש. בעודי כותבת אודות עיסוקיי בשנת 85' (ילדה למופת בגן איריס) אזל הדיו מעטי והוא גמגם קלות ואז חדל מלכתוב.
"סלח לי?" רעדו רגליי כשזחלתי לעבר הפקיד, "אולי יש באמתחתך עט?" הלז הביט בי בזעם ושלף מארון קיר בפינת החדר עט כחול. "קחי," אמר. "זה יעלה לך שישים ושניים שקלים".
"שיש…?" נחרדתי, אך הוא קטע אותי באומרו "חוצבי הפלסטיק העניים מצפון קוריאה…" לפני שהמשיך הגשתי ללא אומר ודברים שטר של מאה שקלים חדשים.
מילאתי את הטופס עד תומו, זה לא לקח לי יותר משעתיים ורבע, ושבתי אל הפקיד.
"טוב ויפה". הוא אמר, "משלוח הטפסים אל משרדינו שבתל אביב יעלה לך מאה וחמישה עשר שקלים".
"מ…?"
"הס!" הוא ציווה. "הדוור האומלל, הדלק לאוטו שלו, הצייר שצייר את הבול…"
"קח, קח" פלטתי בגרון ניחר ושלפתי שטר של מאתיים.
לפני שיצאתי לחשתי לעברו משהו בדבר כך שהיה עדיף, אולי, לנכות את כל הסכום מהמשכורת שלי במקום להביאני עד לכאן ולרוששני כליל, אך הוא שלח לעברי מבט כזה שלפני שהתחיל לדבר על משכורות הרעב של אנשי הימין הקיצוני בפפואה גיניאה החדשה כבר הייתי מחוץ לבניין.
באוטובוס בדרך הביתה נזכרתי לפתע שפלסטיק לא חוצבים ושבכלל נזקקתי לטופס מספר ארבע אפס שתיים שלוש שמונה תשע שבע, אבל ניחא, אבוא לבקר את הפקיד הסימפטי ההוא שוב מחר.





כתבה זו מגיעה מאתר... דוסילנד - זזים מהבית
http://www.dosiland.co.il/html

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.dosiland.co.il/html/modules.php?name=News&file=article&sid=8