טיול באורתודוכסיה / מאת: פסיכולוג
תאריך:
נושא: מאמרים בנושאים שונים


"שלוות נפש, נופי בראשית קסומים, וחיבור עמוק עם הטבע- זה מה שתמצאו בטראק בעל מסורת אלפי השנים" כך נכתב בשלט שקידם את פני.


כולם מכירים את הטראק באורתודוכסיה. לא פשוט להגיע לשם, אך אני אחד מאלו שכן הגיעו למקום.
בתחילת הטראק עומד לו בודקה בו יושב אדם מאיר פנים.
"אנא חתום על זה" הוא אומר לי, "זה ביטוח".
אני קורא את הטקסט עליו אני עומד לחתום ולא מבין כל כך למה אני צריך לחתום על ביטוח נגד דינוזאורים, מבולים, פורעי חוק יבוסיים ואמוריים ועוד סכנות תמוהות לצד דברים רגילים כגון נזקי נפילה והתייבשות.
"אתה בטוח שזה עדכני? למה אין אזכור לדברים שבאמת עלולים לקרות, כמו תאונות דרכים למשל?" אני שואל.
והוא עונה לי "זה הטקסט המסורתי שעבר מדור לדור. אנחנו לא מעיזים לשנות אותו. וחוץ מזה - זה עובד! אף אחד בטראק הזה באלפי השנים האחרונות לא ננשך ע"י דינוזאור".
נו טוב. אני חותם, גם אם אינני מתחבר לטקסט.

אני מיטיב את התרמיל על גבי, ופותח במסע. המתכנן הדגול שייסד את הטראק הזה סלל שביל טבעי, רחב דיו להתהלך בו בנוחות. לאורך כל השביל נצבע פס באמצעו. נראה כי הפס התווסף לו במהלך השנים. לאחר חצי שעה של צעידה באיזור מישורי עם צמחיה דלילה אך צבעונית, מגיע אלי אדם חבוש בכובע רחב שוליים בהליכה מהירה מאוד ומציג את עצמו:
"שלום לך, אני פקח בשמורה הזו. למה אתה לא מקפיד ללכת על הפס?".
אינני מבין. "אני יודע שאסור לרדת מהשביל. אני תמיד נשאר עליו. למה אני אמור ללכת על פס צר כל כך למרות שהמתכנן דאג לשביל רחב?"
"כדי להקטין את הסיכוי שתסטה ימינה או שמאלה, עליך לדרוך על הפס בלבד, עקב בצד אגודל. זה הנוהל המקובל כאן. בסדר?"
אני מהנהן בהסכמה וממשיך בטיול, עקב בצד אגודל. זה לא נוח, וזה לא מובן לי כל כך. אך זהו הנוהל.

אין מה לומר. הנוף נהדר. "נופי בראשית" אכן מתאר היטב את המראה המופלא הנגלה במסלול הזה. לאחר 3 שעות השביל נפתח למתחם קטן ובו מבנה לבנים צנוע עם שולחנות עץ מולו. תיאבוני גדל בשל הצעידה ומיד נגשתי להזמין לי ארוחה במעדניה.
"אני מעוניין בסנדוויץ' סלמון עם גבינה וירקות. אני אשתה עם זה בירה".
"מצטערת" אומרת המוכרת הזקנה, "אתה לא יכול לשתות בירה עם סלמון".
"למה?" אני תמה.
"כי ידוע ששפיכת יין על קרפיון יוצרת ריח מאוד לא נעים. האם ידעת שהמתכנן של הטראק הזה עצמו גילה את העובדה הזו?" היא עונה.
"כן ברור שאני יודע. כולם יודעים. אך ביקשתי בכלל בירה וסלמון, ודיברתי על אכילה ולא על שפיכה. מה הקשר בכלל?"
"תראה בחור צעיר. קשה להסביר את זה. במהלך השנים הפקחים עדכנו את החוקים וקשה להאמין שמישהו זוכר בכלל איך הגענו לבירה וקרפיון, אך אלו הנהלים היום. אני מבקשת שתשמור עליהם".
התישבתי לאכול בחוץ וניסיתי להנות מסנדבוויץ' הסלמון יחד עם מיץ תפוזים למרות התסכול.
הגברת ניגשה אלי ואמרה "אתה זוכר קודם לטעום מהדג, ואז מהלחם ובסוף מהמיץ?".
"מה?! למה?"
"כי זה לפי סדר האלף-בית! תודה שזה נשמע טוב!" היא עונה וחוזרת למעדניה.
התאבון שלי כבר נפגם.

השמש כבר התקדמה לה בשמים וקפחה על ראשי בזמן שהמשכתי את המסלול. הנוף הפך להיות משובץ בגבעות מוריקות ומשופעות בעצי צאלון. כמה מפתה לרדת מהפס ומהשביל ולרבוץ בצל אחד העצים. לאחר מספר דקות שמחתי לגלות שהאיפוק שלי לא היה לשווא. במרכז השביל עמד לו ספסל קטן עם שמשיה מעליו.
התיישבתי ושתיתי לרוויה. לפתע קול מאחורי הקפיץ אותי.
"אתה יודע שהישיבה מותרת רק לחמש דקות בלבד?"
הפניתי את מבטי וזיהיתי שמדובר בפקח לפי הכובע רחב השוליים שלו. הנהנתי בצער והתכוננתי לתזוזה. הפקח עזב.
מהכיוון השני התקרב אדם אחר, גם הוא חבוש בכובע הפקחים ושאל אותי כמה זמן אני כבר יושב.
אמרתי לו שאני תיכף קם כי עברו 4 דקות.
"למה אתה ממהר כל כך? מותר לך לשבת רבע שעה" הוא ענה.
"אבל הפקח הקודם אמר לי 5 דקות. מה אומר ספר הנהלים?" שאלתי.
"זה לא כתוב בספר שכתב המתכנן. כל פקח מחליט בעצמו על זמן הישיבה. כרגע אני כאן אז אני מתיר לך להמשיך לשבת".
שמחתי וניצלתי את רבע השעה עד תומה למנוחה.

לעת ערב השביל הוליך אותי לאכסניה, בה תכננתי להעביר את הלילה. נכנסתי וראיתי 3 חבר'ה צעירים ישובים מול שולחן, משקאות לפניהם. הם הזמינו אותי לשבת עימם. שאלתי אותם האם הם נהנים מהטראק. נראה ששררה ביניהם אי הסכמה. אחד אמר:
"תראה, אין ספק שזה מסלול יפהפה. אבל נשבר לי מהפקחים האלה ומהנהלים המעצבנים האלה. אני מתכוון לפרוש מחר וללכת לטראק אחר". השני ענה לו:
"מה רע בכך? אני דוקא מוצא נוחות בכך שנותנים לי הוראות שמטרתן היא כנראה לשמור עלי ועל המסלול, כדי לשמור אותו ואת המטיילים שלמים".
השלישי טען שהוא מתלבט בין להמשיך את הטראק למחרת או לעזוב אותו ושאל לדעתי.
ודעתי? כך אמרתי להם:
"אני מאמין שהמטרה המקורית של המתכנן היתה שאנשים יבואו למסלול שלו ויגיעו עד סופו, בלי להתענות ולסבול כל כך בטיול הזה. אני חושב שבמרוצת השנים נוצר מעין טלפון שבור בין דורות הפקחים, ונהלים חדשים נוספו ונוספו, אך אף פקח לא העז לבטל את דברי קודמיו וכך נוצרה לה שרשרת נהלים מעיקה שרק מתנפחת עם הזמן. בקצב הזה, בטח יבוא יום ויהיה נוהל שאסור אפילו לחטט באף ביום מסויים בשבוע!" אני צוחק. "האם לזה התכוון המתכנן בזמן שחשב על המסלול שלו? אינני חושב כך.
יותר מזה - מכל הפקחים הרבים קשה למצוא אפילו שניים שמחזיקים באותה דעה! איך זה אמור לחזק את האמונה שלי בהגיון של הנהלים שלהם? אני אמשיך מחר במסלול. אך בדרכי שלי. תוך הפעלת ההגיון שלי. אני ארד למשל מהפס ואתהלך לי בנוחות בשביל. אני סומך על עצמי שלא ארד מהשביל, ולא אסטה במידה רבה מידי מהמטרה אותה קבע המתכנן לפני אלפי שנים".

בברכת ליל מנוחה נפרדנו. בסתר ליבי קיויתי שהשלישי יחליט להמשיך את המסלול. למרות התלאות, נדמה לי שמי שעוזב יחשב זה הפסד שלו, ושלנו.







כתבה זו מגיעה מאתר... דוסילנד - זזים מהבית
http://www.dosiland.co.il/html

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.dosiland.co.il/html/modules.php?name=News&file=article&sid=388