סיפור אמיתי
תאריך:
נושא: מאמרים בנושאים שונים


קרררררררר לי... יוצאת מתחנה מרכזית ורצה לעבר המונית הראשונה שאני רואה.
נהג צעיר וספורטיבי, מוזיקה לועזית רועשת. זה בטח גלגלץ. לא אוהבת גלגלץ.
צעיף צהוב-שחור תלוי על תקרת המונית. אם אנ´לא טועה אז זה בטח מביע ביתר ירושלים.
"אז מה עניינים?" שואל אותי כשאני באמצע לחפש ת´דבר הזה שמקליקים לתוכו את החגורה, "ברוך ה´... לתלפיות בבקשה".
"אין בעייה" הוא מחייך, ושנינו מרחפים אל-על מהחתיכת זינוק בעלייה שהוא שם.


"סורי..."הוא ממלמל ולא מסיר את החיוך. השיניים שלו צהובות אני שמה לב, ויש לו כתמים שחורים עליהם. כמו ביתר ירושלים.
מגניב.
עדיין הקישקע שלי לא נרגעו מהטלטלה שהם חטפו, עדיין לא מצאתי ת´זה של החגורה
עדיין הנהג מחייך, ועדיין השיניים שלו צהובות זו לזו.
´האם יש קשר בין שיניים צהובות לחייכנות?´ אני מתפלספת בשקט, ´וכי למה לא בעצם´, אני חושבת לעצמי, ´ואני כ"כ טיפשה´ אני חושבת לעצמי ´אם זה מה שאני חושבת לעצמי´..
מחשבותי הגורליות נקטעות באחת ע"י האדון-נהג. מה יש להם לנהגי המוניות שהם כ"כ אוהבים לדבר? אבל אני כידוע אדם שדוגל בחופש הביטוי.
"את יפה סוף הדרך" הוא אומר לי ומצחקק.
"תודה", אני מחייכת, משום מה לא מרגישה מובכת
"בת כמה את?"
"22"
"יש לך חבר" ספק שואל ספק מעדכן אותי
"נכון" מותר הרי לשנות את האמת מפני השלום וכאלה
"את בצבא?"
"לא... סיימתי. התחלתי לימודים"
"איפה?"
"בטכניון"
"מה את אומרת?!" מסתובב בצורה חדה כלפי, "אני בשוק!!!"
גאד. הוא לא היחיד. נראה שגם רוכב האפניים שמימיננו בהחלט היה בשוק, כי עוד רגע והיינו מעיפים אותו לשיחים.
לנהג שלי, מסתבר, אין מספיק קורדינציה לסובב את הגוף בלי לסובב ביחד איתו את ההגה.
היתי צריכה לחשוד בו כבר מהזינוק בעלייה, אני נוזפת בעצמי, אבל העיקר שכולנו בסדר.
"אז את לא רק יפה, את גם מוצלחת" הוא פוסק בעליצות, כאילו הוא לא-כמעט-ושלח-מישו-לגן-עדן. "זה ממש קשה להתקבל לטכניון".
הפליאה בקולו משעשעת אותי. עד כדי כך טיפשה אני נראת? מה ´כפת לי אבל. ולמה האדום ברמזור לא מתחלף כבר?? עוד רגע ורוכב האופניים המפוחד (והמזוקן) עושה על שנינו פולסא דנורא...
הווו. ירוק. "את שומעת?" הוא אומר לי בטון של ממתיק סוד ומעביר הילוך, אומרים שהדתיות בטכניון שמות את כולם בכיס הקטן". אני מרימה גבה. הקביעה הזאת חדשה לי, ובכולופן היא לא ממש תופסת במקרה שלי.
בינתיים הוא נקרע מצחוק מהמשפט שאמר. אופס, זאת כנראה היתה בדיחה.. אני מחייכת בנימוס.
השאלות ממשיכות. מה לגבי הזה ומה לגבי ההוא.. ברמזור הבא הסתיים שלב איסוף המידע והחל רשמית שלב עיבוד הנתונים: "היתי מת לצאת עם אחת כמוך!!"
"אההה.. יש לי חבר" (דרכי שלום)
"כן, אני יודע. רק אומר".
אני מהנהנת בהבנה "אני יודעת. סתם אמרתי"
וכך מעניין לעניין באותו עניין.. הוא מלהג לו ואני קצת מקשיבה וקצת עונה
"הירוקים שורפים לו את היד. יש לו טונה כסף ובכל זאת הוא לבד. הוא מתרשם מאמנות טובה, מאוכל חצי חי, מבחורה יפה. מתי תבין, זה לא מרשרשים. שיהפכו אותך להיות האנשים החדשים..." גם העברי לידר תורם את חלקו מהרדיו. שניהם כמו בתחרות מי מדבר יותר מהר, והקצב של שניהם ביחד עושה לי סחרחורת. וככה כל הדרך.
שמע מה אני לומדת - והתפעל כמה אני חכמה.
שאל על המשפחה - והתרשם מהרקע הטוב.
ראה כמה הפלאפון שלי לא פוסק מלהשמיע רעשים - והבין כמה אני אהובה.
וככה כל הדרך. בינתיים פסק הגשם ואפילו יצאה קצת שמש, ועוד הנהג ממשיך. וככל שהוא מדבר יותר, כך אני מתכנסת בעצמי יותר, וככל שהמצב רוח שלו עולה - ככה שלי יורד בהתאמה. ויש איזה גוש בגרון. בהתהוות, בהתעבות, מה שזה לא יהיה, וגם העיניים מצטעפות כזה.
´למה הוא כ"כ מתפעל ממני?? הוא לא מבין שכלום לא שווה לי כלום כשזה... בא... לבד???´ שבח לאל הגענו ליעדינו. כ"כ חנוק לי. מתה לצאת מכאן.. אני משלמת וקופצת החוצה.
רגע לפני שאני סוגרת את דלת המונית ומברכת הגומל, הוא אומר לי משפט, והפעם בטון אחר. לא יודעת להסביר בידיוק. כאילו בלי עליצות כזה. "את יודעת? אני מקנא בך. את בת מזל. לוואי ולי היה כ"כ קל כמו לך".
אני מביטה בו טוב-טוב-טוב. השיניים שלו בעצם לא כאלה צהובות כשחושבים על זה, ויש לו מבט מלא הבעה. חושבת במהירות, לא יודעת אם להגיד לו. דמעה.
זה עניין של שבריר שנייה עד שאסגור את הדלת.

האם
כדאי
לומר לו
שפה,
בעולם המטומטם הזה,
אני
מרגישה


לבד.







בסוף לא אמרתי. סגרתי והלכתי לי.


מוגן ע"י זכויות יוצרים. כל הזכויות שמורות לכותבת הסיפור.





כתבה זו מגיעה מאתר... דוסילנד - זזים מהבית
http://www.dosiland.co.il/html

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.dosiland.co.il/html/modules.php?name=News&file=article&sid=109