דוסילנד - זזים מהבית
  • ראשי
  • לוח אירועים

החתונה / מאת פנוי להובלה

תרגעו, אני לא מתחתן, לפחות לא כל כך מהר. זה לא שאני לא רוצה, פשוט... אני עדיין לא בשל. כלומר, אני בשל אבל לא לחתונה. פשוט אני צריך להשקיע בעצמי. זה לא שאני לא מושקע, אני פשוט מעדיף... חאלס! אני לא מתחתן וזהו!!!

לפני כמה ימים התקשר אליי חבר וסיפר לי כי חבר משותף לספסל הלימודים בתיכון – מתחתן. הוא סיפר לי כי כבר קיבל הזמנה, השבתי כי אני עדיין לא קיבלתי הזמנה אך ליתר ביטחון ביקשתי שיחכה על הקו וירדתי לבדוק בתיבת הדואר אם ההזמנה הגיעה. כעבור כמה שניות (מה זה בשבילי לעלות ולרדת 2 קומות? הרי הייתי קרבי בצריפין…) חזרתי לטלפון שמח וטוב לבב והודעתי כי לא קיבלתי הזמנה. חברי לטלפון לא הבין מדוע אני כה שמח עד שהסברתי לו שהחתן הוא אמנם חבר אבל אני בכלל לא בקשר איתו, מקסימום "שלום שלום". לכן בשבילי חתונה היא כקנס = מינימום 100¤ מתנה + נסיעות מה שאומר שמנהל הבנק יתקשר אליי בצעקות. לכן העדפתי שלא לקבל את ההזמנה.
יום החתונה כמעט הגיע, ולפתע קיבלתי טלפון מהחתן, "ההזמנה בדרך" הוא אמר, והוסיף "אתה תגיע?" – "בטח!" עניתי בביטחון, לא רציתי לאכזב אותו.

יום החתונה הגיע ולמרות שהעדפתי לא להגיע – הייתי גבר מספיק – והחלטתי להגיע. בבוקר החתונה חשבתי לעצמי מה להביא לזוג הצעיר, היה ברור לי שאני אביא כסף, כי למי יש כוח לצאת ולקנות מתנה. אז נתקלתי בהתלבטות הקריטית – "כמה כסף להביא?"
מצד אחד בחתונה הקודמת של חבר טוב נתתי 150¤ אך הפעם מדובר בחבר פחות טוב, חבר שאין סיכוי שאני אראה אותו ברחוב אחרי החתונה, כך שאפילו 50 זה יותר מידי. אז כמו שלמדתי בטלויזיה, במקרים של שאלה קשה פניתי לחבר טלפוני, חבר "טוב" אמר לי שבטח אנשים יביאו בין 100 ל-200. ניתקתי את השיחה והתחלתי לנחם את עצמי ולחפש סיבות מדוע אין שום סיבה שאני אביא יותר מ-100¤. הסברתי לעצמי שאני סטודנט שרק עכשיו חתם על הוראת קבע ומשועבד לאוניברסיטה. הזכרתי לעצמי שאני בעצם בדיאטה ולכן אני לא אוכל כלום בחתונה. ובכלל אני בטח אכנס לדיכאון מכל השירים החסידיים, ואין מצב שאני אפגוש בנות (כי הם במעגל משלהם מאחורי מחיצה מבודדת ומשוריינת), כך שאני ארשה לעצמי לשבת על הבר ולדפוק את הראש, ובעצם לחסוך לחתן ולכלה מקום ישיבה בשולחן האורחים.
אך במחשבה שנייה, גם יומי יגיע ואני אחליף את "פנוי להובלה" ב"פקח אני פורק סחורה" וארצה להזמין את חברי החתן ואשתו לחתונה, ולא יעניין אותי כמה הם אוכלים ואיפה הם יושבים, העיקר שיביאו כמה שיותר כסף (הכסף לא עבורי, אלא עבור הילדים שלי…). וכך לאחר התייעצות עם עצמי החלטתי לשים במעטפה 100¤ שעלו לי בדם יזע ודמעות.
ערב החתונה "המיוחל" הגיע, נכנסתי לאולם באיחור אלגנטי של שעה וחצי (היו פקקים ולא מצאתי חניה). ניגשתי לכספת וביראת כבוד שלשלתי את המעטפה. החתן והכלה שהו באותם דקות בחדר ייחוד (אין לי מושג מה הם עשו שם, אבל הם היו שם יותר מידי זמן…). ניגשתי לשולחנות האורחים והתחלתי את טקס החיבוקים והנישוקים לחבריי הישנים. כל מפגש עם חבר היה בעצם מפגש של שאלות ושאלות אחד לשני (כי לא מעניין אותנו התשובות...) זה היה בערך כך:
חבר: "מה קורה?"
אני:"מה נשמע?"
חבר: "הכל טוב?"
אני: "מה אתה עושה בחיים?"
חבר: "למה הגעת רק עכשיו?"
אני: "הפסדתי את המנה הראשונה?" וחוזר חלילה.
כך עברתי בין החבר'ה. כמובן שהיו גם אלו שלא פגשתי כבר הרבה זמן ולמרות שזכרנו אחד את השני העדפנו להחליף מבטים ולהתעלם.
מרחוק זיהיתי ידידה שלא ראיתי זמן רב, תמרנתי בין השולחנות וכשהגעתי אליה קיבלתי הלם, הבחורה בהריון!!! שאלתי אותה בפנים חיוורות "באיזה חודש את?"
"בחודש התשיעי".
"רק לא פה…" אמרתי.
אני שעדין מפחד מנסיעה לבד לתל אביב ושלא יודע מה יהיה איתי מחר, פוגש חברה בת מחזור בהריון בחודש תשיעי…
חזרתי הביתה חיוור ורעב (הרי אמרתי לעצמי שאני לא אוכל) והתחלתי לפענח את אשר קרה לי. האם זה שחצי מחזור כבר נשוי ובהריון - זה בסדר? אולי אני לא בסדר? מדוע במקום לטפח את הדור שלנו, אנו כבר מטפחים ובונים את הדור הבא? מדוע במקום לחשוב על עתידנו אנו חושבים כבר בגיל כזה על עתיד ילדנו?



הערות הצעות מגונות ופינוקים אפשר לשלוח ל:
panuy_le_ovalut@walla.com

 
<
אפריל 2018
>
ראשנשלרבחמשישב

1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930