דוסילנד - זזים מהבית
  • ראשי
  • לוח אירועים

כתבות: מה אומר לה, למרינה?

שנתיים עברו מאז ביקרתי בקוסקו אשר בפרו. שם, באחד מסופי השבוע הכרתי נערה קסומה עמה התידדתי. סוף שבוע ארוך ומהנה היה לנו אך גם הוא הגיע לקיצו. הנערה שבה לביתה אשר בעיר הבירה לימה. חודש ימים לאחר מכן רצה הגורל ונשדדתי על כל רכושי וכספי.

הוא חזר בשאלה. האמת היא שאף פעם הוא לא היה דתי מדי. כשנשאל על כך היה מגדיר את עצמו "חובב דת ומסורת החובש כיפה." ואם התחלנו באמת נמשיך בה שהרי הכל קרה ביום אחד. אותו יום מר ונמהר. יום בו קיפח חברו הטוב את חייו. הם נולדו באותה שעה, באותו חדר היולדות בהדסה עין כרם. שכנים כל חייהם. חברים בלב ובנפש. כן, גם לצבא התגייסו יחדיו. יחד הגיעו ליחידה מובחרת, יחד עברו את קורס הקצינים. כל אחד קיבל צוות לידיו באותה היחידה. ואותו יום, לפנות בוקר, בשובם מפעילות מבצעית בעזה, יריה קרעה את השקט בבסיס ולאחריה זעקת שבר איומה. כדור טועה נפלט מנשקו ופילח את לבו של חברו הטוב.
באותו היום הוא אמר די. עזב את הצבא, עזב את החברים, הבית והאמונה. שבועיים לאחר מכן היה כבר על המטוס בדרכו לאמריקה הלטינית. רגע לפני שעלה במדרגות הנחשקות למתחם הדיוטי פרי, ניגש אליו אביו כשבידיו נרתיק תפילין. "אנא, בשבילי, הנח תפילין כל יום. קח אותם איתך." התחנן אביו בדמעות. "מה זה יתן לי אבא?" שאל הבן במיאוס. "אני מבטיח לך כי אם תניח תפילין כל יום אמלא את כל מחסורך." בחוסר רצון מופגן לקח הבן את הנרתיק והניחם בתיקו.

מאז אותו יום מר , יום הגירוש, לקחתי על עצמי משימה קטנה. אחת לשבוע לפחות, אני הולך לבקר את מגורשי גוש קטיף בבתי המלון. כבר אז בימי השחור קניתי לי כמה חברים ומאז אני דואג לשמור עימם על קשר. יחד אנו יושבים, פורקים את האמוציות ומתנגחים ברגרסיות העצומות המציפות אותנו. גם הפעם אני במלון היאט בבירה, ממתין בלובי לשעת המפגש הקבועה. בחורה צעירה נגשת אלי "אתה מחפש מישהו?" שאלה. כיסוי ראשה מעיד עליה כי אשת איש היא. "לא, זה בסדר." אני משיב. "אתה שי?" היא שואלת בחשש. "אמת." אני משיב מופתע. "אתה זוכר אותי?" היא נרגשת. אני מעמיק את מבטי. עיניה יפות, פניה כמלאך, אך לא. אינני נזכר. "אני מעט נבוך אבל את חייבת לרענן את זכרוני." ביקשתי. אני מבחין כי דמעות מציפות את עיניה. "השם מרינה, אומר לך משהו?" עיני מצטעפות, גלגלי הזיכרון עובדים במהירות שיא ונעצרים בחריקת בלמים. "אני לא מאמין. מרינה? לימה? פרו?" היא נופלת לזרועותי, מחבקת. אני נבוך שוב. אישה דתיה, אני מניח. הסובבים מביטים בנו. פרשנו לקרן הלובי. "התאהבתי בישראלי, טסתי איתו ארצה, התחתנו ובנינו בית בגוש קטיף. היום אני מגורשת. כואבת. עוד יומיים אנו עולים על המטוס לפרו. אני חוזרת הביתה. לניכר." היא מגמגמת, מנגבת את הדמעות, נאנחת בכאב עמוק. "החלום שלי התרסק. לא לארץ כזו חלמתי. ארץ שמנהיגה עוכריה. ארץ שמנהיגיה עוקרים תושביה." היא נותנת עוד דקה ארוכה לדמעותיה לדבר ומוסיפה. הברק והניצוץ שהיו בעיניה אז, לפני שנתיים, כבו. את מקומם החליפו אישונים כבויים וכואבים. "אני מעדיפה כמו אז, חלום מתוק מאשר מציאות מרה."
רגע לפני שיצאתי מהמלון ניגש אלי בחור צעיר, כיפה סרוגה לראשו. "הנחת תפילין היום?" הוא שואל. ואני, למה לא בעצם. אולי, בשביל הנפש הדואבת, אולי זה יעזור...

"אבא, מה קורה עם הכסף?" כעס הבן. "מה זאת אומרת? שלחתי לך כבר מזמן. הוא לא הגיע?" השיב האב. "אבא אני כבר שבוע וחצי תקוע פה. כבר לא נעים לי." התחנן הבן. "מה אתה עושה באמת? איפה אתה מתגורר בינתיים?" "אני ישן אצל מישהי שהכרתי כאן." ענה הבן בקוצר רוח. "או ואבוי לי." נאנח האב. "אבא, תירגע. היא יהודיה." מיהר הבן להשקיט את כאב האב. "יופי. יופי בן. אתה מניח תפילין כל יום?" נדנד האב. "כן אבא. כן. די כבר לנדנד לי. תשלח כבר את הכסף, אני ממש תקוע בלי דולר אחד מסכן עלי." הבן ניתק את השיחה בזעם. ידה המלטפת של אהובתו לא הביאה לו נחמה ברגעים אלו. הוא תקוע כבר שבועיים בלי כסף, חי על חשבון אהובתו המקומית, העסק כבר נהיה ממש לא נעים. "למה אתה מדבר ככה עם אבא שלך, זה לא מכובד." נזפה בו אהובתו. "ככה כי הוא מנדנד לי כבר כל הטיול." התעקש הבן. "מה הוא רוצה?" שאלה. "סתם, הוא משגע אותי שאני אניח תפילין." מחה הבן בידו לביטול. "מה זה תפילין?" שאלה אהובתו. "זה משהו שקשור לדת. עזבי..."
על המיטה, ממש סנטימטרים ספורים מפניו, נחת נרתיק קטיפה כחול. "תראה לי מה זה?" ביקשה. "עזבי בחייך. סתם שתי קוביות שחורות." "תסביר לי. מה אכפת לך? אני רוצה לדעת. זה משהו שקשור לארץ ישראל? אני אוהבת את ארץ ישראל." הבן ידע כי אם לא יעשה את זה עכשיו וכמה שיותר קצר, אהובתו לא תניח לו. בחוסר חשק, ניגב הבן את האבק מן הנרתיק ופתחו. נשימתו נעתקה. לאחר שבדק, ספר ובדק שוב, הבין כי אין הדבר חלום. אביו קיים את הבטחתו. "עשרת אלפים דולר. מרינה. עשרת אלפים. את מבינה את זה אהובתי?" כך בין תפילין של ראש לתפילין של יד היו מונחים להם עשרת אלפים דולר.
"כך קניתי גם לה כרטיס טיסה." הוא מספר. "פירסט קלאס, אתה קולט?" הוא מקפל את התפילין שעזבתי בזה הרגע. "הבאתי אותה לפה. התחזקנו באמונה. עוד יומיים אנחנו חוזרים לשם. לא הכל אני מסוגל לספוג. לא הכל."

שי מאיר

* שמות הדמויות בסיפור בדויים.

 
<
אוגוסט 2017
>
ראשנשלרבחמשישב

12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031